יום חמישי בלילה. תל אביב נראתה כמו עיר ששכחה את עצמה. רחובות רטובים, פנסים מרצדים, והרוח סוחפת שאריות של עלים וניירות כאילו הייתה לה מטרה.
דויד עמד לבד מחוץ לכניסה של קולנוע "מקסים", מוסד שכבר מזמן איבד את הזוהר שלו. האורות היו עמומים, הקופה מאוישת בקופאית חסרת עניין, והמסך באולם הגדול רץ על אוטומט, מקרין סרטים שרוב האנשים לא שמעו עליהם.
הוא בדק את הטלפון. 22:08. היא איחרה בשמונה דקות.
אבל אז הוא ראה אותה מתקרבת — גובה ממוצע, שיער כהה, ג'ינס פשוט, מעיל קצר. לא נראתה כמו מישהי שקוראים לה "מיה", ובטח לא כמו מישהי שעובדת בליווי.
"את דויד?" שאלה כשעצרה לידו, בקול שקט, כמעט נעים מדי.
הוא הנהן. היא לא חייכה רחב, רק חצי חיוך מנומס, ואז הוסיפה: "נכנסים?"
הם לקחו את הכרטיסים והתיישבו באולם כמעט ריק. הסרט היה צרפתי, אבל מי הקשיב. הוא לא רצה מגע מידי. הוא רצה להרגיש שליטה, אבל במציאות — הוא היה אבוד.
מיה התיישבה לידו, שתי מושבים מימין, לא מתקרבת, לא משדרת הזמנה.
"את יודעת למה בחרתי קולנוע?" הוא שאל פתאום.
"אתה שונא חדרי מלון?" היא שיחקה איתו את המשחק.
"משהו כזה," הוא משך בכתף. "מלון זה כמו לובי לנשמות עייפות. כולם עוברים דרכו, אבל אף אחד לא נשאר באמת."
היא הרימה גבה, והפעם הסתכלה עליו.
"ואתה לא עייף?"
"אני מותש."
הם שתקו. היא שלפה סוכרייה קשה מכיסה ונתנה לו אחת ממש כמו אחת מאותן נערות ליווי מקצועיות . "אתה צריך משהו מתוק. משהו שיזכיר לך שאתה חי."
הוא הכניס את הסוכרייה לפה. קולות הסרט המשיכו להתנגן, אבל משהו בתוכו התחיל להתנתק מהמסך.
"תגידי," הוא התחיל בזהירות, "מה גורם למישהי כמוך לבחור בזה? בליווי?"
היא נשענה אחורה. לא נעלבה. לא זזה.
"מה גורם למישהו כמוך לשלם למישהי כמוני כדי לשאול אותה שאלה כזאת?"
ואז המשיכה, בלי לחכות לתשובה:
"אני לא אהיה קלישאה בשבילך, דויד. אין פה ילדות שבורה, אין אונס, אין סמים. יש עולם יקר מדי, יש תסכול, ויש כישרון שלא מצא במה. אז מצאתי תפקיד אחר."
"וזה מרגיש לך אמיתי?" הוא שאל.
"לא. אבל אתה לא באת לפה בשביל אמת. באת בשביל לשכוח את שלך."
הוא עצם עיניים לשנייה. לא היו לו מילים.
ופתאום, מתוך הדחף — הוא שלח יד ונגע בקצה האצבעות שלה. מגע קצר, מהוסס.
היא לא נסוגה. אבל גם לא ענתה. רק אמרה:
"בוא נצא מפה."
"מה? עכשיו?"
"כן. תפסיק לחפש אמת במקום שבו מדקלמים תסריט. בוא נלך לדבר איפה שיש אור."
הם הלכו ברגל. השקט ביניהם לא היה שתיקה של ניכור — היה בו משהו עמוק, נינוח.
היא בחרה את בית הקפה. פינה פתוחה ברוטשילד, שולחנות קטנים עם שמיכות דהויות.
הם הזמינו. היא תה נענע. הוא קפה שחור חזק.
היא שיחקה עם הקשית שלה, והוא רק הביט.
"יש לך ילד, נכון?" היא שאלה.
הוא הנהן. "רועי. בן שבע. גר עם אמא שלו. אני רואה אותו פעם בשבועיים. כשאני מצליח להיות שפוי."
"ואשתך?"
"היא התייאשה ממני הרבה לפני שעזבה. אני חושב שהיא הפסיקה לראות אותי. או שאני הפסקתי לראות את עצמי."
היא לא ענתה. נתנה למילים לשקוע.
ואז סיפרה גם היא.
"אני למדתי משחק. שלוש שנים, סדנאות, אודישנים, הלוואות. הייתה תקופה שהאמנתי שזה יקרה.
אבל תיאטרון בארץ זה כמו נזילה באמבטיה — טיפטוף קבוע בלי זרם.
אחר כך פגשתי אותו. איש עסקים, מבוגר ממני ב-20 שנה. הוא הבטיח לי תפקיד, פרויקט, ואהבה.
ובסוף גיליתי שאני רק אחת מהרבות.
אז החלטתי שאם אני כבר נמכרת, לפחות שזה יהיה בתנאים שלי."
היא אמרה את זה בשלווה. בלי זעם. בלי דרמה.
הוא רק הביט בה. ופתאום משהו בו נשבר.
"אני לא רוצה לגעת בך. לא ככה. לא הערב." הוא אמר.
היא חייכה. "אז אל תיגע. תן למשהו אחר לקרות."
הם ישבו שם עד שלוש בבוקר. דיברו על קולנוע. על החיים. על הורים. על פחדים.
בסוף, היא קמה ראשונה. "אני אלך."
הוא שלף שטר, רצה לשלם.
היא דחפה את היד שלו. "כבר שילמת, זוכר?"
הוא הביט בה. "נראה אותך שוב?"
"אני לא יודעת. תלוי מה תבחר לכתוב בפעם הבאה. ואם אני אמצא את עצמי שם."
למחרת בבוקר, הוא קם מוקדם. הכין קפה, התיישב ליד המחשב.
ובמקום לפתוח פורום השקעות, או חדשות, הוא פתח קובץ חדש.
הכותרת: "פגישה ראשונה בקולנוע הישן".
ולראשונה מזה שנים — הוא לא הרגיש לבד.
