המים היו חמים, כמעט שורפים, אבל בדיוק בטמפרטורה הנכונה. קצף סמיך הציף את פני האמבט, ניחוח לבנדר ומנטה עלה מהבועות, ממלא את החדר באוויר רגוע וממסטל. האור היחיד הגיע מנרות קטנים שפוזרו סביב, שופכים הבהוב רך על הקירות והמים.
היא שכבה בשקט, עיניה עצומות, הראש מונח על מגבת מגולגלת. כל שריר בגוף שלה התחיל להתרכך. ואז הוא נכנס.
בלי מילים. הוא רק פשט את החולצה, גלש אל המים לצידה, והתמקם מאחוריה. ידיים חמות החליקו על כתפיה, איטיות, סבלניות. לא היה צורך למהר לשום מקום.
הוא התחיל בעדינות עיסוי אירוטי – אגודלים לוחצים מתחת לעצמות השכמות, תנועות סיבוביות, יורדות לאורך עמוד השדרה. היא גנחה בשקט, כמעט לא מורגש, רק נשיפה איטית דרך השפתיים.
המים עשו את שלהם – כל תנועה הייתה חלקה יותר, מלטפת. כשידיו גלשו מטה, אל גב התחתון, היא הרגישה כל נגיעה כאילו זו הפעם הראשונה שמישהו נוגע בה שם. הוא עצר רגע, נשען קדימה ולחש לה באוזן, "את מרגישה את זה?"
היא הנהנה, בקושי מסוגלת לדבר.
יד אחת נשארה על הגב, מלטפת, בוחנת את הגבול בין עיסוי אירוטי לבין משחק. השנייה גלשה אל הירך, מתחככת קלות מתחת לפני המים, מנסה אותה, שואלת בלי מילים אם מותר לה להמשיך.
היא פישקה מעט את הרגליים.
והמים המשיכו לרחוש סביבם, נעים, מתחממים עוד קצת.
המים כבר לא היו רגועים. הגלים הקטנים שיצרו תנועות הגוף שלהם התחילו להכות בצדי האמבט. הוא הצמיד אותה אליו, גופה בין רגליו, הגב שלה אל החזה שלו. היא הרגישה אותו קשה מאחוריה, דופק, בלי להתבייש.
ידיו כבר לא שאלו רשות – הן החליקו מתחת למים, נעות על הגוף שלה כמו שמישהו שקרא את כולו בעיניים עצומות. אחת מהן סחטה את השד שלה באיטיות, האגודל מלטף את הפטמה, מעגלים קטנים שגרמו לה לגנוח, הפעם בקול רם יותר. השנייה לא חיכתה – היא ירדה מטה, חיפשה, מצאה.
"אל תעצרי," הוא לחש, אבל היא כבר לא הייתה במקום של עצירה. היא נשענה אחורה עליו, הפה שלה פתוח, הצוואר חשוף, כאילו מתחננת שייקח עוד.
הוא נישק אותה שם — בעורף, מאחורי האוזן, הלשון שלו רטובה, חמה, לא מתנצלת. האגן שלו התחיל לזוז קלות, דוחף נגד הגב שלה, כמו גלים שמתעקשים לשבור את החוף שוב ושוב.
"אני מרגישה אותך… כולך," היא לחשה, נושכת שפתיים.
הוא חייך. "עוד לא הרגשת כלום."
ואז הוא התרומם, משך אותה איתו, והם יצאו מתוך המים, קצף נוטף מהגוף שלה כמו שמלת לילה שנמסה. הוא הניח אותה על השיש הקריר, הגב שלה מקושת, הגוף שלה חשוף כולו לפניו.
היה שם רגע אחד של שקט. מבט. כמו שאלה אילמת: את שלי?
והתשובה שלה הייתה ברורה.
הוא הרים אותה בקלות, כאילו לא שקלה כלום, רק גוף רטוב ונמס בידיים שלו. טיפות מים נטפו ממנה לאורך המסדרון, משאירות שביל של עור חשוף ורעב.
הם נכנסו לסלון. אור חלש מהרחוב פילח את התריסים, שופך פסים צרים של אור על הרצפה. הספה חיכתה שם, גדולה, רכה, אפורה. הוא הניח אותה עליה בעדינות, אבל הגוף שלו כבר לא היה עדין.
הוא כרע מולה, הביט בה כמו טורף שכבר לכד את הטרף – ועכשיו הוא בוחר איך לטעום.
הירכיים שלה נפתחו לקראתו, שפת הגוף שלה אומרת הכול: תיקח. תמשיך. אל תעצור.
הוא התכופף, הנשימה שלו חמה בין רגליה, ואז — הלשון שלו נגעה בה, רק פעם אחת, שטוחה, מלמטה למעלה, לאט. היא רעדה.
הוא המשיך, כל תנועה מדויקת. היא אחזה בקצוות הספה, הגב שלה מתרומם, הרגליים רועדות, כאילו כל כולה מגיבה רק אליו. הקול שלה לא נשמר בלחישות יותר – הוא יצא עמוק, חייתי, אמיתי.
כשהיא כמעט נשברה, הוא התרומם עליה, מבט בעיניים. הפה שלה ביקש אותו בלי מילים – והוא נכנס אליה. עמוק. בטבעיות פראית, כאילו שם בדיוק הוא היה אמור להיות.
הגוף שלה קיבל אותו כמו שהאדמה מקבלת גשם ראשון. היא עטפה אותו ברגליים, הציפורניים שלה חרצו את הגב שלו. התנועות שלהם לא היו מדודות – הן היו מלאות צורך, דחף, תשוקה שהבשילה יותר מדי זמן.
כל רגע נהיה סוער יותר, רעב יותר. הספה חרקה, הזיעה ניגרה, והעולם הצטמצם לשני גופים שמתאחדים בסלון שקט, חצי מואר, באמצע לילה שבו הזמן עצר.
